בעל הבית חוזר בערב, פותח את הדלת, ונעצר במקום.

על רצפת הסלון שוכבים אנטוני וקלאופטרה, שניהם מתים. סביבם שלולית מים גדולה, ולידם רסיסי זכוכית מפוזרים על השטיח.

החלונות סגורים, הדלת הייתה נעולה, ואיש זר לא נכנס לבית מאז הבוקר.

בפינת החדר יושב חתול המשפחה, מלקק את כפתו בשלווה גמורה ומביט בבעליו.

בעל הבית נאנח, מביא סמרטוט - ולא מתקשר למשטרה.

מה קרה כאן?

רמז דק

אף אחד לא אמר שאנטוני וקלאופטרה הם בני אדם.

רמז עבה

חשבו על שלושת הפרטים יחד: מים על הרצפה, זכוכית שבורה, וחתול רגוע לגמרי בפינה.

מה עמד קודם לכן על השידה, ומה יכול היה להפיל אותו משם?

פתרון

אנטוני וקלאופטרה הם שני דגי זהב.

הם חיו באקווריום זכוכית שעמד על השידה בסלון. החתול, מתוך סקרנות או שעמום, קפץ על השידה והפיל את האקווריום.

הזכוכית התנפצה לרסיסים, המים נשפכו ויצרו את השלולית, והדגים נותרו על הרצפה - ומתו.

אין כאן פשע ואין כאן תעלומת חדר נעול. כל פרט שנשמע מחשיד - הזכוכית השבורה, המים, הדלת הנעולה - הוא בדיוק מה שאמור לקרות כשאקווריום נופל משידה.

למה החידה עובדת כל כך טוב? בגלל השמות. "אנטוני וקלאופטרה" מפעילים אצלנו מיד תמונה של זוג אוהבים היסטורי, ומרגע שנעלנו את ההנחה הזו אנחנו מחפשים רוצח - במקום לחפש חתול. הזכוכית הופכת בדמיוננו לחלון שנופץ, והמים לסימן מאבק.

זו דוגמה קלאסית להנחה סמויה: לא נאמר לנו שמדובר באנשים, אנחנו הוספנו את זה בעצמנו. כשמסירים את ההנחה, כל הפרטים מתיישבים בבת אחת - וגם הרוגע של החתול, שהוא בעצם החשוד היחיד בסיפור.

אגב, מקובל לתת לדגי זהב שמות של זוגות מפורסמים. בעל הבית, מסתבר, פשוט אהב שייקספיר.