צילום: Larry D. Moore, Wikimedia Commons (CC BY 4.0)

אדם מתאכסן לילה אחד בבית מלון. השעה כבר אחרי אחת בלילה, הוא עייף מאוד, אבל הוא פשוט לא מצליח להירדם.

אחרי כמעט שעה של התהפכויות במיטה הוא מרים את השפופרת שליד המיטה, מחייג למספר החדר הסמוך לשלו, מחכה כמה צלצולים - ואז מניח את השפופרת בלי לומר מילה אחת.

הוא לא התלונן בקבלה. הוא לא ביקש להחליף חדר. הוא לא דיבר עם אף אחד.

הוא פשוט מתיישב בחזרה במיטה, מכבה את האור, ותוך דקות ספורות נרדם בשקט מוחלט עד הבוקר.

השאלה: מה בדיוק השיגה השיחה הזאת?

רמז דק

הבעיה שמנעה ממנו לישון לא הייתה בחדר שלו. היא הגיעה אליו דרך הקיר.

וזו גם הסיבה שהוא חייג דווקא לחדר הצמוד ולא לחדר אקראי או לקבלה.

רמז עבה

הרעש שהפריע לו לא היה מוזיקה, לא ויכוח ולא טלוויזיה. אלה דברים שאדם עושה מרצונו - ואפשר לבקש ממנו להפסיק.

הרעש הזה היה מסוג אחר לגמרי: השכן כלל לא ידע שהוא מייצר אותו, ולכן גם לא היה טעם לדפוק לו בדלת ולבקש שקט.

יש רעש אחד שנפסק מיד ברגע שהאדם שמשמיע אותו מתעורר - ולו לרגע קצר.

פתרון

השכן נחר.

הנחירות עברו דרך הקיר הדק והפכו את השינה לבלתי אפשרית. אבל אדם נוחר אינו יודע שהוא נוחר, ואי אפשר לבקש ממנו להפסיק - הוא ישן.

הפתרון היחיד הוא להעיר אותו לרגע. צלצול הטלפון בחדר עשה בדיוק את זה: השכן התעורר בבהלה קלה, ענה או לא ענה, גילה שאין איש בקו, התהפך על צדו - והנחירות פסקו.

מכאן זה מרוץ קצר. השכן ייקח כמה דקות להירדם מחדש, ובינתיים שורר שקט. האורח שלנו, שהיה כבר מותש לחלוטין, נרדם ראשון - וברגע שנרדם, מה שיקרה אחר כך כבר לא מטריד אותו.

למה דווקא טלפון

שימו לב עד כמה הבחירה מדויקת. דפיקה על הקיר הייתה מעירה את השכן ומסמנת לו שמישהו כועס, מה שעלול היה להוביל לעימות, לצעקות דרך הקיר ולעוד שעה של עצבים. תלונה בקבלה הייתה גוררת פקיד שדופק בדלת באמצע הלילה - עוד יותר רעש.

הטלפון האלמוני הוא ההתערבות הקטנה ביותר האפשרית: הוא מייצר בדיוק את ההתעוררות הנחוצה, ואפס עימות. השכן חושב שמישהו טעה במספר, ונרדם בחזרה בלי לדעת דבר.

הלקח שמאחורי החידה

חידות מסוג זה מלמדות משהו על פתרון בעיות בכלל: לא תמיד צריך לתקן את מקור הבעיה. לפעמים מספיק לשנות את סדר הזמנים. האורח לא עצר את הנחירות לתמיד - הוא רק דחה אותן במספיק דקות כדי שיספיק להירדם לפניהן.