צילום: Cleiton Andrade, Wikimedia Commons (CC0)

במסיבת גן בערב קיץ חם הוגש פונץ' קר בקנקן זכוכית גדול, ובתוכו הרבה קוביות קרח.

שני אורחים ניגשו אל הקנקן באותו רגע. המארחת מזגה לשניהם בעצמה, מאותו קנקן, בזה אחר זה.

האורח הראשון היה צמא מאוד. הוא גמע את הכוס במהירות, מזג לעצמו עוד אחת, ואחר כך עוד אחת - ארבע כוסות בסך הכול בתוך פחות מרבע שעה. הוא סיים את הערב בשלום וחזר לביתו על רגליו.

האורח השני לקח כוס אחת בלבד. הוא החזיק אותה ביד, שוחח, לגם קצת פה וקצת שם, והספיק לסיים אותה רק אחרי כשעה. זמן קצר לאחר מכן הוא התמוטט והובהל לבית החולים. בבדיקות נמצא רעל.

הרעל הגיע מהקנקן. המארחת לא נגעה בכוסות. איש לא הוסיף דבר לאף אחת מהן.

השאלה: איך ייתכן ששותה מרובה יצא ללא פגע, ודווקא מי ששתה מעט - נפגע?

רמז דק

הרעל אכן היה בקנקן מלכתחילה - אבל לא בנוזל.

רמז עבה

שאלו את עצמכם מה מבדיל בין כוס שנשתתה בשלוש דקות לבין כוס שנשתתה בשעה. הנוזל אותו נוזל, הכוס אותה כוס, המוזג אותו מוזג.

הדבר היחיד שהשתנה הוא הזמן. ומה בתוך הכוס משתנה עם הזמן?

פתרון

הרעל היה קפוא בתוך קוביות הקרח.

מי שהרעיל את הקנקן לא ערבב את הרעל בנוזל, אלא הקפיא אותו מראש בתוך הקוביות והשליך אותן פנימה. כל עוד הקוביות מוצקות, הנוזל שסביבן נקי לחלוטין.

האורח הראשון שתה מהר, בזמן שהקרח עוד היה שלם. הרעל שלו נשאר כלוא במוצק ולא הגיע אליו כמעט בכלל - ובוודאי לא בכמות משמעותית.

האורח השני החזיק כוס אחת במשך שעה שלמה בערב קיץ חם. הקוביות בכוס שלו נמסו לגמרי, ושחררו את מלוא המנה אל תוך המשקה - שאותו הוא שתה עד תום.

מה שגורם לחידה לעבוד

המוח שלנו מניח כמעט אוטומטית שהרעלה קשורה לכמות: מי ששתה יותר נפגע יותר. החידה מפרקת את ההנחה הזאת ומחליפה אותה במשתנה שלא חשבנו עליו - קצב.

שימו לב גם כמה נוח לרוצח: הוא יכול היה לצאת מהמסיבה שעה לפני שהתסמינים הופיעו, וכל בדיקה של הקנקן בתחילת הערב הייתה נראית תקינה לחלוטין.

הכלל שמאחורי החידה

כשמשהו נראה סותר את ההיגיון, כמעט תמיד יש בסיפור משתנה נסתר אחד שהתעלמנו ממנו. כאן זה הזמן. בחקירה אמיתית, כמו בחידה, השאלה הנכונה איננה "מי שתה יותר" אלא "מה השתנה בין השניים חוץ מהכמות".