צילום: Arkaio Nomisma, Wikimedia Commons (CC BY-SA 4.0)
אל חנות עתיקות קטנה נכנס אדם ובידו קופסת קטיפה. בתוכה מונח מטבע כסף כבד ומרשים, מכוסה פטינה ירקרקה.
"מצאתי אותו בחפירה משפחתית", הוא מסביר. "מומחה שבדק אותו אמר לי שהוא שווה הון."
בעל החנות, סוחר עתיקות ותיק, לוקח את המטבע ומתבונן בו בזכוכית מגדלת. מצד אחד דיוקן מלכותי, מצד שני ציפור פרושת כנפיים, ולאורך השוליים כתובת חרוטה בקפידה: "נטבע בשנת 200 לפני הספירה".
הסוחר מניח את המטבע בחזרה בקופסה, מתנצל בנימוס, נכנס לחדר האחורי - ומתקשר למשטרה.
השאלה: מה גילה הסוחר בשנייה אחת, בלי שום בדיקת מעבדה?
הבעיה איננה במתכת, לא בדיוקן ולא בציפור. הבעיה נמצאת בכתובת עצמה - ולא באיות שלה.
שאלו את עצמכם: מי בדיוק חרת את הכתובת הזאת, ומתי? האם הוא היה יכול לדעת מה הוא כותב?
אף אחד בשנת 200 לפני הספירה לא ידע שהוא חי "לפני הספירה".
הספירה שאנחנו משתמשים בה היום נקבעה מאות שנים מאוחר יותר, והחלוקה ל"לפני" ול"אחרי" נוצרה רק בדיעבד - כשכבר הייתה נקודת אפס להתייחס אליה. אדם שחי בתקופה ההיא מנה את השנים בשיטות אחרות לגמרי: לפי שנות מלכותו של השליט, לפי מחזורי אולימפיאדות, או לפי מניין מקומי כלשהו.
כלומר, כדי לחרות "200 לפני הספירה" על מטבע, החרט היה צריך לדעת מה יקרה מאתיים שנה אחריו. זה כמובן בלתי אפשרי - ולכן המטבע מזויף, וכנראה לא מזמן.
מה עוד היה מסגיר אותו
גם הספרות עצמן בעייתיות: שיטת הספרות שאנחנו כותבים בה היום הגיעה לאירופה הרבה יותר מאוחר. ובאותה מידה גם השפה - מטבע אמיתי מהתקופה היה נושא כתובת ביוונית או בלטינית, ובוודאי לא בעברית של ימינו.
החידה מדגימה עיקרון בסיסי באימות ממצאים היסטוריים: לעיתים הזיוף נחשף לא בגלל מה שכתוב, אלא בגלל מה שהכותב לא היה יכול לדעת ברגע הכתיבה. אנכרוניזם - פרט שנשתל בזמן הלא נכון - הוא אחד הכלים החדים ביותר של חוקרי זיופים.
תגובות
- לא נמצאו תגובות
Post comment as a guest