ארבעה אסירים מובאים לחצר בית הסוהר. הסוהר מראה להם ארבעה כובעים - שניים שחורים ושניים לבנים - ומניח כובע אחד על ראשו של כל אסיר.
שלושה מן האסירים מוצבים בשורה, זה מאחורי זה, וכולם מביטים לאותו כיוון: האחרון רואה את שני הכובעים שלפניו, האמצעי רואה כובע אחד בלבד, והראשון אינו רואה דבר. האסיר הרביעי עומד מעברו השני של קיר אטום, ואינו רואה איש.
איש אינו רואה את הכובע שעל ראשו שלו. אסור לדבר, אסור להסתובב ואסור לרמוז. הסוהר מבטיח לשחרר את כולם אם אחד מהם יכריז - בוודאות גמורה - מה צבע הכובע שעל ראשו שלו. ניחוש שגוי יעלה לכולם ביוקר.
לאחר דקה של שתיקה, אחד מהם הכריז - וצדק.
מי היה זה, וכיצד ידע?
האסיר שמאחורי הקיר אינו רואה דבר, וגם הראשון בשורה אינו רואה דבר. אף אחד מהם אינו יכול להיות זה שהכריז.
גם שתיקה היא מידע. שאלו את עצמכם: באיזה מקרה היה האסיר האחרון בשורה - זה שרואה שני כובעים - יכול לענות מיד, בלי להסס?
המכריז הוא האסיר האמצעי בשורה.
האחרון בשורה רואה שני כובעים. אילו היו שניהם באותו צבע, היה יודע מיד שכובעו שלו הוא בצבע השני - שהרי יש רק שניים מכל צבע. הוא שתק, ולכן הכובעים שלפניו הם בשני צבעים שונים.
האסיר האמצעי הבין בדיוק את משמעות השתיקה הזו. הוא רואה את כובעו של הראשון, ויודע שכובעו שלו חייב להיות בצבע ההפוך. כך הכריז - ולא טעה.
הקיר והאסיר הרביעי אינם אלא הסחת דעת: תפקידם היחיד הוא להשלים את מניין ארבעת הכובעים.
תגובות
- לא נמצאו תגובות
Post comment as a guest