שכבו על הרצפה על הצד, כשראשכם פונה לכיוון אחד ורגליכם לשני, והביטו במראה גדולה. האם עכשיו נראה לכם שהיא מחליפה מעלה ומטה?

המראה איננה מחליפה ימין בשמאל וגם לא מעלה במטה. הציר היחיד שהיא הופכת הוא הציר הניצב לה - הציר שבו קרוב הופך לרחוק. אם תעמדו במרחק מטר ממנה, ההשתקפות שלכם נמצאת מטר "מאחוריה", ואף שאתם פונים צפונה - ההשתקפות פונה דרומה.

עכשיו שאלו את עצמכם: כשאתם מתארים לעצמכם "אדם שעומד שם ופונה אליי", איך הבאתם אותו לשם בדמיון?

הפעולה שהמראה מבצעת: היא הופכת ציר אחד ויחיד - הציר הניצב למישור שלה, כלומר קדימה-אחורה. הצדדים לא זזו, המעלה והמטה לא זזו. אם תעמדו מול מראה שתלויה על קיר צפוני, יד ימין שלכם נמצאת במזרח - ויד ימין של ההשתקפות נמצאת גם היא במזרח. המראה לא הזיזה אותה לשום מקום.

אם כך מדוע נדמה לנו אחרת? מפני שהחלפת קדימה-אחורה יוצרת דמות שאין שום דרך לקבל אותה על ידי סיבוב של גוף אמיתי. כשהמוח שלנו רואה אדם שפונה אלינו, הוא מפרש את התמונה בדרך היחידה שהוא מכיר מן העולם האמיתי: כאילו מישהו הסתובב מסביב לציר אנכי - וזה בדיוק מה שאנשים עושים כשהם מפנים אלינו את פניהם.

והסיבוב הזה הוא שיוצר את האשליה. סיבוב סביב הציר האנכי מחליף בין מזרח למערב אך משאיר את המעלה והמטה במקומם. כשמשווים את הדמות המסובבת הדמיונית לדמות האמיתית שבמראה, ההפרש שנשאר הוא בדיוק החלפה של ימין ושמאל. במילים אחרות, את החלפת הצדדים לא ביצעה המראה - ביצע אותה המוח.

הראיה הפשוטה ביותר: אילו היינו רגילים להתהפך על הראש ולא להסתובב סביב עצמנו, היינו אומרים שהמראה מחליפה מעלה ומטה ומשאירה את הצדדים. וכשאדם שוכב על הצד מול המראה, זה בדיוק מה שהוא מדווח - הדמות נראית לו הפוכה לאורך הגוף ולא לרוחבו.

ומה בעניין האותיות על החולצה: כדי לקרוא את הכתוב במראה אנחנו בדמיון "מסובבים" את החולצה אלינו, ובסיבוב הזה סדר האותיות מתהפך. המראה עצמה רק החליפה את הקדמת הבד באחוריו. אגב, מכאן גם הסיבה שכיתוב על מכוניות חירום נכתב הפוך - כדי שנהג שמביט במראה האחורית שלו יראה אותו כשהוא ישר.